Data |
Tools |
Maps |
L.Survivors |
Y.Vashem |
Forum |
Gallery |
Help
פאברי - האדם
למי נשיח צערנו על אובדנכם, בשעה שהייתם כאילן צעיר ללא ענפי-יורשים, להם נוכל למסור את סגולותיכם הדגולות? טרם הספקתם לבנות בית וכבר נפלתם על בניין הבית בשביל אחרים
[משה פליישר [על אברהם פורדי וצבי וייזל -
מאורעות היסטוריים מתחוללים בשעה שההכרח ההיסטורי מבשיל אותם לכך. כשכוחות הייצור התפתחו עד כדי כך, שאותם תנאי-הייצור שסייעו להתפתחותם הופכים להיות להם לאבן-נגף, לוחצים – בהמשיכם להתחסן – על המסגרות שאבד עליהן הכלח, ובסוף הם פורצים ושוברים אותן כליל. כוחות הייצור יוצרים תנאי ייצור חדשים, כדי להוסיף להתפתח ולהרוס מחדש גם אלה.
זוהי ההסברה המארכסיסטית על התפתחת המאורעות ההיסטוריים. לו היינו מקבלים את התורה המארכסיסטית הזאת בדרך וולגארית, היינו סוברים, כי עלינו להיסחף עם שטף-ההתפתחות ולהפוך כדור-משחק בידי הגורל – ובזה לסיים את תפקידנו. ברם לא כן הוא המצב. נכון כי חיים אנו במצב היסטורי שאינו צלוי ברצוננו. אך ברגע שאנו מכירים את דרכה של ההיסטוריה, יש ביכולתנו להחיש ולהמריץ את מהלך גלגל-הוגרל. ההיסטוריה נזקקה תמיד לסוללי-דרך, החל מהספארטאיים ועד לסטאחאנובאים, החל מהנביאים ודרך המכבים ועד לחלוצים של ימינו.
מה טיבם של סוללי-דרך אלה? הם מחשלי-כל-הדורות זה עידן ועידנים. הם הלוחמים במשטר, בשיגרה, בצורת-החיים ה"נורמאלית", הם החותרים תחת אושיות הקיים. 99% של האנשיות חיים על-פי הסדר הישן. מה שאלה עושים נחשב למוסרי ונורמאלי. אותם המועטים – מתוך הכרה או מתוך האינסטינקט שלהם – הצרים על חומות המבצרים של המשטר הקיים, אינם יכולים לפעול תוך שיקול דעת
ופיקחות מחושבת.
כלום נחשב לשפוי בדעתו האיש שראשון חרש את מעניתו בטירתו הרעועה בתוך גלים בתולים של הים ומילא בזה תעודה היסטורית? כלום לא רצו להעלות על המוקדת את גלילי תורתו המהפכנית, והאם לא היה דרוש רצון ללא-חת כדי לגלות חלקי-תבל זרים, או כדי להמציא את האווירון?
אם זכרים אני בחיינו התנועתיים שלפני המלחמה, הרי אפשר לקבוע, כי גם היו מהפכניים וחלוציים. התקוממנו נגד כל ישן, נגד בית-הורים, החברה, העולם העושק, נגד ארץ הורתנו והתכוננו להגשמתו של החזון החלוצי.
אך בינתיים בא הפאשיזם והמלחמה. במקום להיאבק על מטרות גדולות ומרחיקות-לכת, שומה עלינו לעמוד מול סכנות-מות יומיות. במקום החברים הטובים, שבידיהם היינו מוכנים להפקיד את חיינו, הקיפו אותנו צוררים, בצע וכזז מזימה אפפו אותנו.
נפכחו עינינו, נתפקחנו ונתפכחנו.
וכעת, כשההיסטוריה העמידה אותנו מחדש מול יעדים חלוציים, שוב קשה לנו להתלהב ולהאמין ברעיון ובאדם. אם נסקור את מחצית השנה שחלפה, רואים אנו מאבק תמידי בנגעים הנפשיים – עקבות המלחמות. לגלגנו, חשדנו – משועבדים היינו לעבר. לא יכולנו, לא העזנו להשתחרר קצת ולשמוח, להתלהב ולחיות!
נדמה, כי בזמן האחרון כאילו פגה המתיחות במקצת בהשפעת הסביבה הקיבוצית, האנשים האהודים והחביבים, וכתוצאת החוויות החדשות.
השינוי עודנו מצער עד מאוד, אולם חשיבותו גדולה לעין ערוך. חיסלנו את שרידי ההרס המוסרי של המלחמה. הסימנים הראשונים של הרוח החדשה, הבריאה, שאיפות החיים בחברתנו – חשיבות מכרעת להם על סף תקופת-העצמאות שלנו.
פאברי
(לקוח מ"גשר", עיתון גרעין האחד במאי בקיבוץ מענית.)
יום קשה היה אז, וישבתי בחדרי שבור בנפש ובלב, מהמכה הקשה שהונחתה ע"י הבשורה הרעה שקבלנו על נפילתך, כמממערכה שנתחוללה מדרום ליחיעם הנצורה. שנתיים עברו, מאז, הקרבת את חייך למען שחרור המולדת. קשה היה להתרגל לחיים בלעדיך בקבוץ; בכל מקום ובכל עת זכרנו וראינו אותך כאילו חיית עוד ביננו. חסרת לנו, התרגלנו ואהבנו אותך, את החבר הישן הנאמן אשר מצאנו בך.
שנתיים עברו מאז! פברי היקר! ימים אפורים עברו עלינו. ובימים האפורים האלו טושטש זכרך מקרבינו אך לא לגמרי. שבילי החיים הקיבוציים בבעיותיו השונות [...] אתנו כל הזמן. מנהיגים באים, מנהיגים הולכים, בתוכינו ומחוצינו. כל העולם סוער, רועש, מלחמה הולכת – מלחמה מתקרבת. כי ישנם רגעים גם בעולם הסוער הזה ואת הרגעים האלו מקדישים אנו לזכרך היקר.
פברי היקר! איש השלום היית ונפלת במלחמה, ולא זה היה חלומנו. חלמנו ועבדנו בעד רעיונות השלום של בנייה, יצור ועמל שקט וקלגסי. הכנופיות העמידו אותך הצידה מהמאבק הזה. חלמנו ועמלנו יחדו וכעת רק זכרך מלווה אותנו בהמשך הדרך הזו. וזכרך היקר מעביר כוחינו בהגשמה הזאת.
פברי! אין מילים להביע הצער והיגון שאינך עמנו והעדרותך מפגישה, אנו טרם [...] מאתנו עם יתר חבריך ענשך עם שאר הגבורים האלמונים ורק שמך השארת לנו שנחרוט על שלט מצבה מן סלעי אדמותינו. וזכרך היקר שנחרט בליבינו ורק עם מותינו יטשטש.
*
יום קשה היה אז, ישבתי בחדרי שבור בנפש ובלב
שלך,
משה שפירא
תמונות צבעוניות ... מראות אדם פשוט שהלך בדרכו יחד עם חבריו מבית הוריו עד הקיבוץ. את הדרך הזאת עשה בתמימות גמורה, בכל רמ"ח איבריו ... הוא חי בדור שעברה עליו השואה הגדולה ביותר אשר רק מעטים יכלו להחזיק בה מעמד ולא לאבד את צלם האדם שבהם. והוא, פאברי, הצליח להישאר ולצאת מכבשן האש במלוא תמימותו.
-איגי
אברהם היה איש הספר, חבר נאמן, חלוץ ציוני וגיבור. קצרה היריעה, מלתאר את דמותו המופלאה של אברהם, כפי שהיא מצטיירת בדברי חבריו הרבים. נחישותו הבלתי-נלאה אפיינה את כל מעשיו, והובילה אותו להישגיו הרבים. תרומתו ליישוב, לחבריו ולאחרים, בקיבוץ ובמחתרת, איננה ניתנת למדידה. הכרותינו עם אברהם, הייתה ממשית-כמעט, לאור זכרונו המוחשי.
קרב יחיעם
שיירת יחיעם
בעקבות השמדת שיירת נשק ערבית בסמוך לקריית מוצקין, הושבתה התנועה היהודית והערבית באזור הגלילי המערבי, מחשש למארבים. בתיווכו של קצין בריטי, הושג הסכם בין ערביי עכו ליהודים, כי ערבים לא יותקפו בדרך חיפה-עכו, ואילו היהודים יוכלו לעבור בבטחה בדרך חיפה-נהריה ונהריה-יחיעם.
ב"הגנה" הוחלט לנצל הסכם זה, כדי להעביר אספקה ליישובי הגליל. חרף ההסכמים, השיירה מוגנה כראוי, מחשש למארבים ערביים. ב-26, הצליחה השיירה להעביר אספקה למספר ישובים בגליל. בעקבות ההצלחה, נתבדו החששות להתקפות ערביות.
ב-27, הגיע מידע מהשירות הידיעות (ש"י), על התקפה שהולכת להתרחש בנהריה. כמו כן, נמסרה למג"ד חטיבה 21 של גדוד כרמלי, כי אדיב ששיקלי, מנהיג ערבי, הגיע לאזור, ומתכוון לתקוף. אולם, התעלמו מידיעות אלו, בשל ריבוי ידיעות בדויות מסוג זה, והגעתן במועד מאוחר.
לדברי יצחק אבני, מפקד חבל נהריה, השיירה אובטחה על ידי תשלובת כוחות הנוסעים בשיירה ויחידות המאבטחות את הסביבה. יחידות חלשו את האזור המזרחי לכברי ואחרת הייתה מלווה את השיירה. השיירה יצאה מנהריה בשעה 14:00 ומטרתה הייתה להעביר אספקה, חומרי בניין לביצורים.את השיירה הוביל משוריין המיועד לפריצת מחסומים, והכילה מכוניות משא, טנדרים ואטובוס. בסך הכל נמצאו בשיירה 90 איש.
בשעה 14:25 נפתחו יריות. המשוריין הראשון הצליח לפרוץ את המחסומים ולהמשיך הלאה תוך כדי חילופי אש. אותו משוריין המשיך בדרכו לעבר הקיבוץ עד אשר הגיע לאזור המוגן על-ידי הכוחות היהודיים שחיפו על נסיעתו לקיבוץ. אחת ממכוניות המשא התהפכה וחסמה את הדרך עבור יתר השיירה. נסיונות להחזיר אש מתוך המשוריינים לא צלחו, ועל כן הורה סגן המפקד, משה שינרמן, לתפוס עמדות בשטח.
האוטובוס המשוריין בקצה השיירה נפגע מאש האויב דרך האשנבים והדלת הפתוחה והחיילים בתוכו המשיכו להילחם שעות רבות וסירבו להיכנע. רק בחסות החשכה לאחר קרב ארוך ועקוב מדם הצליחו כחמשה משלושים ותשעה היושבים באוטובוס לברוח ולהגיע לישובים יהודיים.
המשוריין השני בשיירה הצליח להתקדם ואנשיו התבצרו בתל-פכידה. מחשש שיתגלו, בחרו הלוחמים שלא להסתנן לקיבוץ יחיעם. בבוקר העוקב, נתגלו הלוחמים על ידי חוליה ערבית והוכרעו בקרב. אחד מן הלוחמים שרד את הקרב, שהה בשטח שעות רבו
ת ושב לנהריה. משוריין נוסף באמצע השיירה פנה אחורה בעקבות ההתקפה והצליח להגיע עד לכפר א-נהר.המשוריין התהפך והלוחמים נמלטו ממנו. הלוחמים שהו בשטח מספר שעות ובחסות החשכה חזרו לנהריה.
בעקבות הרעש והעשן שעלה מעל לאזור הקרב, הבינו מפקדי ה"הגנה" באזור כי השיירה הותקפה. אומנם, בהעדר כוח סיוע והצלה מוכן מראש, נאלצו המפקדים לפנות לצבא הבריטי ששהה בסמוך, בבקשת סיוע לכוחות השיירה הלכודים. עם זאת, הבריטים נמנעו מלהתערב והסתפקו בירי פגזים. מפקד אזור נהריה פקד על אנשיו לצאת לשטח כדי לחפש ניצולים. יום למחרת, הכוחות הבריטים יצא לשטח כדי למצוא את גופות הנופלים. 46 חיילים נפלו בקרב וגופות רבות הושחתו עד ללא היכר. בעקבות כשלון השיירה נותר קיבוץ יחיעם נצור והאספקה היחידה שהגיעה אליו במשך זמן רב הוטסה מן האוויר.
מקורות:
(1) "השיירה", אשל צדוק, חטיבת כרמלי במלחמת העצמאות, ע' 86 – 93.
(2) אתרי הנצחה, אנדרטת שיירת יחיעם; 21.6.06 .
(3) "מקור ראשון", השיירה אל יחיעם; 21.6.06 .
(4) מקור לתמונות: שמואל מליך, תמונות מישראל, שיירת יחיעם.
נירג'האזה
נירג'האזה (Nyíregyháza) היא אחת הערים הגדולות בצפון-מזרח הונגריה. העיר מוזכרת לראשונה בטקסט מן המאה ה-13. במאה ה-15 מנו תושבי העיר כ-400 נפש, והעיר ננטשה בתקופת השלטון התורכי. היא יושבה מחדש באמצע המאה ה-17, והפכה לעיר הגדולה במחוֹזה (במנותה כ-7,500 נפשות), עד שלהי המאה העוקבת. בתחילת המאה ה-19 הצליחה העיר לזכות לעצמאות מבעלי הקרקעות, ובשנים 1848/9 לקחה חלק פעיל במרידה נגד בית הבסבורג. בשנת 1858 נבנו פסי רכבת המובילים לעיר, כמו גם משרד טלגרף, דואר ותאטרון. בשנת 1876 הפכה העיר לבירת מחוז סבולץ' (Szabolcs). במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר על-ידי הצבא הרומני, והוחזקה במשך עשרה חודשים. במלחמת העולם השניה נהרסו מספר מבנים, וכ-2,000 מתושבי העיר הלא-יהודים נשלחו למחנות עבודה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השניה, אוחד מחוז סבולץ' עם מחוז שכן לו, ושונה שמו לסבולץ'-סוטמר-ברג (Szabolcs-Szatmár-Bereg). נירג'האזה עודנה בירת מחוז זה.
הקהילה היהודית:
עד שנות ה-40 של המאה ה-19, לא הורשו יהודים להתגורר בעיר. אוכלוסית העיר הורכבה בעיקר מסלובקים שהשתייכו לכנסיה הלותרנית, ומדיארים שהשתייכו לכנסיה היוונית האורתודוכסית או הכנסיה הקלווינסטית. היהודים שהתישבו בעיר באו לבדם, ולא הקימו קהילה דתית. בשנת 1843 שלחו שלושה יהודים (עמנואל שטרן, יונה מנדל, דוד גולדשטיין, ברנט לוטציג ושלמה קליין) בקשה רשמית לראשי העיר בנוגע להקמת בית קברות יהודי בעיר. בקשתם נתקבלה. עד למרידה בבית הבסבורג, חיו בעיר 71 יהודים. חלקם לקחו חלק פעיל במרידה. מרבית יהודי העיר היו סוחרים או בעלי מלאכות חופשיות.
בשנת 1864 התקיים בעיר דיון בין 45 רבנים אורתודוכסיים. עד 1865, השתייכה הקהילה הדתית של העיר לקהילת נדיקלו. בשנת 65, הותר ליהודי העיר להקים קהילה דתית משלהם. בעיר הוקם בית תפילה ובית מטבחיים, ורבי קרולי פרידמן הוזמן להיות רב הקהילה. בעבור שלוש שנים נבנה בית-ספר בעיר, אשר מוריו עבדו בהתנדבות. העיר הותירה את קהילתה הדתית בלתי-מוגדרת לאחר הפיצול לאורתודוכסים, נאולוגים ואנשי הסטטוס-קוו שנערך ב-1869. מאוחר יותר הגדירה עצמה קהילת העיר כקהילת סטטוס קוו, ובעקבות כך פרש מהקהילה החברים האורתודוכסים, אשר הקימו מוסדות דתיים משל עצמם. ב-1889 נבנה בית כנסת חדש.
עלילת הדם של טיסה אסלר (1882/3), בה הואשם שוחט יהודי בשיסוף גרונה של נערה, עוררה תגובות אנטישמיות בכל הונגריה. החקירה נערכה בנירג'האזה, וגלי שנאה אנטי-יהודיים הורגשו בעיר. במאבק באנטשמיות בעיר בלטו חברי הקהילה משה הס, יצחק היימן ויצחק גולדשטיין, שעמד בראשות קבוצת הגנה יהודית מפני מתפרעים אנטישמיים.
הונגריה ונירג'האזה בחיי אברהם:
ב-1920 הובס השלטון הקומוניסטי שהתקיים בהונגריה משך תקופה קצרה. עם הבסת השלטון הישן, עלו לכוח גורמים פוליטיים בעלי נטיות אנטישמיות דוגמת האדמירל מיקלוש הורטי, אשר פעל להגבלת זכויות היהודים. עם זאת, חיי הקהילה היהודית (שמנתה 5,000 נפש) המשיכו. ב-1924, בהיות אברהם בן שנתיים, תמו עבודות הבנייה של בית הכנסת האורתודכסי החדש בעיר. בעיר פעלו תנועות ציוניות כגון הציונים הכלליים, המזרח"י והשומר הצעיר, ונערכו מספר עליות לארץ ישראל בשנים 1932 – 1935. בהיותו בן 11, הוקמה בעיר קבוצת ספורט יהודית בשם "קדימה". בית הספר היהודי בעיר הכיל למעלה מ-400 תלמידים, ונערכו בעיר הרצאות ודיונים שעסקו בתנ"ך.
ההרעה הבולטת בחיי יהודי הונגריה חלה בשנים 1938 – 1941, בהן פורסמו שלושת "חוקי היהודים", אשר הטילו מספר מגבלות על יהודים בתחומי התעסוקה, 
אסרו על השחיטה הכשרה, הגדירו יהודי עפ"י מוצאו ואסרו על נישואי תערובת. בתקופה קשה זאת, הצטרף אברהם לתנועת השומר הצעיר. באותה תקופה זרמו לגבול ההונגרי בכלל, ולעיר בפרט, פליטים סלובקיים ופולנים. תושבי העיר, וביניהם אברהם, דאגו לרווחתם. החל מ-1942, נשלחו רבים מנערי הקהילה, וביניהם אברהם, לעבודות כפייה קשות. מספר מיהודי העיר גורשו בשל בעיות מסמכים.
בשנת 44, החלה הונגריה, שהייתה בברית עם גרמניה, במגעים ליציאה מהמלחמה. הדבר הוביל לפלישת גרמניה להונגריה: פלישה שסכנה את חיי מאות-אלפי יהודי הונגריה. הגרמנים נכנסו לנירג'האזה ב-11 באפריל, 1944. ראש עיריית נירג'האזה פרסם באותו היום את ההוראה הבאה:
"בזאת, אנוכי מורה לכל הגופים הקהילתיים היהודיים להכין רשימה של כל היהודים ובני משפחתם. הרשימה תכיל כתובת ומספר דירה, ותוגש בארבעה עותקים [...], תוך 48 שעות מקבלת החלטה זאת."
תוך ימים ספורים, הוכרז האזור היהודי בעיר כגטו, וב-14 לחודש החלו גרושים לגטו מהכפרים הסמוכים. רבים מהמגורשים הותרו עם רכוש מועט, הוכו בדרך לגטו ונשדדו. ב-24 לחודש, גורשו יהודי העיר לתוך הגטו. בדיעבד, הוקמו בעיר שני גטאות - אחד ליהודי העיר, והשני ליהודי הקהילות הסמוכות. עד ה-10 במאי, ישבו בגטו 17,500 נפשות, ובראשם עמד גאבור פישבויים. היה מחסור קשה במזון, וסכנת מגיפות נפלה על העיר. הגטו בנירג'האזה היה מ-13 הגטאות הגדולים בקרפטו-רותניה וצפון-מזרח הונגריה. המצב הסנטירי הקשה, המחסור במזון ובדיור הובילו את מועצת יהודי העיר לשלוח בקשה רשמית לגורמים בכירים. במחאה על המצב הקשה בכל צפון הונגריה, ובנירג'האזה בפרט, פנתה המועצה היהודית המרכזית לגורמים בשלטון המקומי וגורמים נאציים. בקשתם נוסחה כדלקמן:
"... המצב דומה במחוז סבולץ', אשר יהודיו נלקחו לנירג'האזה. בהתאם למידע שנתקבל על-ידינו, הם [היהודים] הורשו לקחת מזון ליומיים, 30 פנגוס ו-50 ק"ג של מטלטלים. האנשים שהועברו לנירג'האזה הוכנסו לבתים פרטיים, אך לאור המספר הגבוהה של האנשים, הם נדחסו לתוך דירות אשר קיבולן קטן בהרבה מהנדרש. ההאכלה והטיפול בחולים בלתי אפשרי."
בתגובה לדרישות היהודים, החליטו הנאצים לגרש את היהודים מהגטו לאזורים אחרים. המועצה היהודית התנגדה למעשה, אך בקשותיה למנוע את הגירוש נדחו. היהודים גורשו, כשלב ביניים המקדים את הגירוש למחנות, ב-5 במאי לחוות שימה, ניריש והארנגוד. התנאים בחוות היו קשים, רבים עונו ע"י הז'אנדרמיה, כוח צבא ושיטור הונגרי, כדי שיגלו היכן הם החביאו את רכושם ומחלת הטיפוס התפשטה בקרב היהודים, והרגה רבים. ביניהם, כנראה, גם אחותו של אברהם.
תוך זמן קצר החלו השילוחים של הרוב היהודי באזור. אלפים רבים נספו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו. השילוחים נערכו כדלהלן:
14 במאי, 3,200 נפש.
21 במאי, 3,274 נפש.
23 במאי, 3,272 נפש.
27 במאי, 2,708 נפש.
5 ביוני, 2,253 נפש.
אחרי המלחמה, שבו לעיר מספר מאות יהודים. בית הכנסת האורתודוכסי נתגלה כהרוס מהפצצה נאצית, ורוב הקהילה חרבה. אחדים משורדי הקהילה עלו לארץ ישראל. אחרי מרידת 1956, התדלדלה אף יותר הקהילה היהודית בעיר.
מקורות:
Nyiregyhaza Jewry
האנצקילופדיה העברית, הונגריה: יהודים, ??, ??.
השואה: הונגריה, ??, ??.
טקסט מקורי: הוראת רישום היהודים [1]; פניית המועצה היהודית [2].
Furedi Avraham פורדי אברהם
RelatioNet FU AV 22 XX HU
Furedi Avraham (Soldier)
Interviewer:
Guy Daich
Amit Oren
Soldier:
Code: RelatioNet FU AV 22 XX HU
Family Name: Furedi First Name: Avraham Middle Name: Fabri
Father Name: Shandor Mother Name: Cathlin
Birth Date: 12/5/1922
Town In Holocaust: Unknown Country In Holocaust: Hungary
Profession (Main) In Holocaust: Profession
Death Place: Yechiam Death Reason: War Year Of Death: 1948
Cemetary: The Army Cemetery in Naharia
בן קטלין ושנדור, נולד ביום י"ד באייר תרפ"ב (12.5.1922) בהונגריה, למשפחה מתבוללת. רכש לו השכלה תיכונית. אברהם חיפש %u
ופיקחות מחושבת. 
